הפרעה שלי

למי שיש ילדים מבחין שהרגע המשמעותי שתינוק הופך לילד קטן, זה הרגע שהילד רוצה לעשות דברים לבדו . לתינוק המתוק אנחנו מקרבים כפית עם אוכל והפה שלו נפתח כי הוא רעב נקודה,ילד אפילו כשהוא רעב יכול להסית את הראש לצד ולבקש לקחת את הכפית בעצמו לפה,למרות שקשה לו,למרות שלא נוח לו,למרות שהוא לא מצליח. כאן כבר אפשר להגיד ברוך הבא מיסטר אגו, הגעת, עכשו זה אני, עכשו לא רוצה עזרה,לבד,נגד, אני נוכח אני ואני למרות הקושי.

כשגדלים גדל גם האגו ולפעמים כבר מנסיון הוא מפריע ומקלקל, אבל הוא כזה חזק שבדרך כלל הוא השולט וכמו הילד כשהמנהל נותן עצה אנחנו לא באמת שומעים,ממש מזיזים את הפה מהכפית,והאישה מייעצת שעדיף…ושוב הראש לצד, עדיף לא לחנות כאן יש הרבה פקחים,שטויות אומר האגו רק לדקה ,לא יבוא אף פקח ובום דוח.

למה אנחנו לא שומעים לסובבים אותנו ולקול בפנים כן? זה בדיוק הקושי עד שיוצאים ממצרים,עוד מכה,עוד אכזבה,עוד כאב ,עד שבסוף באה ההחלטה ,אני לא שומע יותר לפרעה,הוא לא ימלוך אני אקשיב לחברים,להורים,למי שבאמת רוצה לטובתי ואז יוצאים והחיים הרבה יותר נכונים ,שיתופיים ומלאים.