מהבילבול אל האחד

מ. ק. אשר – אחד האומנים הבודדים אשר גם מדענים התעניינו ביצירתו. מכיון שראו ביצירותיו "המחשה ויזואלית של עקרונות מתימטיים של תבנית, סימטריה  ושאיפה לאינסוף".

ביצירה "יחסיות" הוא מתבטא באמצעים גיאומטריים מופשטים המשתנים בחלל ויוצרים תחושה כאילו "משהו" עוטף את החלל הזה ומביט בו בנקודות מבט שונות בו זמנית. אשר מתייחס לדמויותיו כאילו היו מריונטות העולות ויורדות במדרגות, כאילו מישהו מנהל אותן מלמעלה. הירידות במדרגות מסמלות את מצב רוחן הירוד והרגשת חוסר המוצא מהמצב. והעליות גם הן אינן מבטיחות כל טוב… האדם נשאר חסר יכולת לנווט את המציאות שלו הנראית הזויה ולא ריאלית. אשר משתמש בצבעי שחור לבן בלבד, מאחר ורוצה למשוך את תשומת ליבו של הצופה אל הצורה הנראית הגיונית אך בלתי מובנת… ופחות מובנת דוקא למי שחשוב לו להבין אותה…
אשר מקדים את זמנו וחוזה מציאות עתידית שאינה מובנת ע'י כך שיוצר מרחב שבו לא ברור מה למעלה ומה למטה. כך הוא מבטא את שינוי הערכים הצפוי כשהאדם כבר לא מבחין בין טוב ורע, עם זאת, הוא מאמין  שדווקא מתוך הבלבול יצמח עתיד חדש וטוב יותר. הוא אופטימי כי הנסיון מוכיח שטוב מתגלה רק מתוך רע! גם במציאות שלנו, לא מתרחש שינוי ללא תקופה מקדימה של אי ודאות בלבול ועירפול. כדי להדגיש את חוסר ההתמצאות של האדם במציאות המוכרת – הוא מרבה להשתמש בעיוותים אופטיים ובתיאור של מצבים הנוגדים את חוקי הטבע המוכרים. אשר יוצר מבנים המבוססים על הנחות מתמטיות ואשליות אופטיות ומעורר בצופה הרגשה שהאדם הכלוא במציאות כזו הולך לאיבוד ולא מוצא את דרכו במבוך הזה של אינספור מדרגות עולות ויורדות, תיאורי פנים וחוץ על פני המשטח האחד והיחיד. הוא משחק עם פרספקטיבה ויחסי גודל בצורה וירטואוזית היוצרת הרגשה שלמרות "אי הסדר" יש דווקא הרבה ארגון והגיון פנימי למציאות הנגלית לפנינו. אלא שהסדר הזה – נסתר מעיניו של האדם.

המרכיבים של היצירה נכנסים זה לתוך המרחב ה"פרטי" של חברו וחודרים האחד לתחומו של השני וכך הוא מתאר מציאות שאינה שייכת לפרט זה או אחר – אלא שייכת לכולם.                                                 

האנשים המסתובבים במרחב שלו, הם למעשה משפחה אחת, אלא שבינתיים אינם מודעים לכך. אשר משתף אותנו בתפיסת עולם שבה איננו יכולים לקבוע היכן מתחיל אובייקט אחד ונגמר השני. כי כולם מחוברים זה לזה. מתקבל רושם עוצמתי ש הכל אחד!